CINXE.COM

<!DOCTYPE HTML> <HTML> <HEAD> <meta name="viewport" content="width=device-width, initial-scale=1"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=UTF-8">  <TITLE>About / Mechon Mamre</TITLE> <link href="https://fonts.googleapis.com/css?family=David Libre" rel="stylesheet"> <link href="https://fonts.googleapis.com/css?family=Open Sans" rel="stylesheet"> <link rel="stylesheet" href="/css/mtr.css?38d5666e26" type="text/css"> <script type="text/javascript" src="/js/mtr.js?5bbbf7f40c"></script> </HEAD> <BODY> <noscript> This site requires Javascript in order to function properly. אתר זה דורש Javascript כדי לתפקד כראוי. </noscript> <script>toptable()</script> <div class='h'> <H1 id='about' class="center">על…</H1> <ul> <li> <a href='#mamre'>מכון ממרא ועמלנו</a></li> <li> <a href='#texts'>הטקסטים</a></li> <li> <a href='#pisuq'>הפיסוק</a></li> <li> <a href='#path'>דרכנו</a></li> <li> <a href='#audio'>הקלטות אודיו</a></li> </ul> <div class='e'> For the English version, <a href='about.htm'>please click this link</a>. </div> <H1 id='mamre' class="center">מכון ממרא ועמלנו</H1> מכון ממרא הוא קבוצה קטנה של תלמידי חכמים בישראל, שחיים על פי משנה תורה להרמב"ם כפשוטו ושמעודדים אחרים לעשות כך. רוב חברי הקבוצה משתייכים לזרם המרכזי ה"בלאדי" של קהילת היהודים יוצאי תימן, השומרים את מסורת החיים על פי משנה תורה להרמב"ם מאז ימי הרמב"ם והם תלמידים של <a href='qaafih.htm'>הרב יוסף בן דויד קאפח</a> , זצוק"ל (המומחה המוביל בדורות האחרונים בלימוד ספרי הרמב"ם בכלל, ובלימוד משנה תורה בפרט). יחד עם זאת, פיתוח הטקסטים ודיוקם נעשים בעזרתם של עשרות אנשים נוספים, יהודים שומרי מצוות מזרמים שונים (מהם חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים, מהארץ ומחוצה לה). בשם ה', אל עולם--נעשה ונצליח! <H1 id='texts' align="center">הטקסט</H1> הגרסה שלנו של <a href='i/0.htm'>משנה תורה</a> במקורה העברית הנה ערוכה בקפדנות על פי רוב כתבי היד התימניים. אנחנו בטוחים שכיום אין גרסה מדויקת יותר -- לא בדפוס, ולא בצורה דיגיטלית. למרות זאת, אנו ממשיכים לבדוק גרסאות כדי לחדד יותר את הטקסט שלנו. גרסת התנ"ך שלנו בעברית הנו מבוסס על קודקס חאלב וגרסאות עתיקות הדומות לו. גרסת התנ"ך שלנו באנגלית הנה מבוססת על התרגום מבית JPS עם שינויים קלים לתצוגה בלבד. לתשומת לבכם: איננו מתעסקים בפירושים. יש אתר מצוין לעניין הזה: <a href='https://sefaria.org/'>Sefaria</a>, אם מחפשים פירושים לתנ"ך וכו'. <H1 id='pisuq' align="center">כתיב וקרי</H1> במקומות שבהן טקסט התנ"ך כתוב בצורה אחת (כתיב) ומבוטא באופן אחר (קרי), בחרנו להבליט את הקרי באופן הבא: <div class='h'> וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה--בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו מִצְוֺתָיו --אִם-לֹא.</div> הטקסט הלבן עם רקע אפור הנו ה"קרי", כלומר הדרך שבה הטקסט אמור להיות מבוטא. <H1 id='pisuq' align="center">פיסוק הטקסט</H1> למי שרגיל בפיסוק של דפוסי ספרי קודש, הפיסוק באתרנו עלול להיות משונה, לפחות בהתחלה: פיסוק כמו: בראשית יז,יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. [שמא תאמר: צריך נקודתיים בסוף, לא באמצע! ומה המקום לקו מפריד כאן?] תהילים ה,י כי אין בפיהו, נכונה--קרבם הוות: קבר-פתוח גרונם; לשונם, יחליקון. [שמא תאמר כנ"ל. ומה מקום לפסיק אחרי "בפיהו" ואחרי "לשונם"? ומה טעם המקף הזה בין קבר לפתוח?] אפילו בספרי חול לא ראינו פיסוק כזה מעולם! הנה נימוקנו לדבר: כדי להבין כל דיוקי הפיסוק של המקרא, צריך ללמוד את כללי פיסוק המקרא וללמוד בתנ"ך מנוקד (כן, גם ניקוד מבטא פיסוק, או היפוכו!) עם טעמי המקרא לפי המסורה. באתרנו יש גם תנ"ך עם ניקוד וגם תנ"ך עם טעמי המקרא; אבל רוב הציבור אינו מבין בטעמי המקרא ולא בפיסוק שבניקוד. ולצערנו, לא כל דפדפן יכול להציג את הניקוד והטעמים כהלכה. בלית ברירה, בתנ"כים שלנו ללא טעמים השתמשנו בסימנים שיש בכל מחשב, סימני הפיסוק הרגילים. וקבענו לעצמנו הכללים הבאים, בין השאר: א. כל פסוק מסתיים ב"נקודה" (.), ולא השתמשנו בסימן שאלה ולא סימן קריאה שהם שייכים לתחום הפרשנות יותר מאשר לחלוקת הפסוק לחלקיו לפי טעמיו [סימון סוף פסוק]. ב. חצי הפסוק יכול להיות מסומן ב"פסיק" (,), "קו מפריד" (--), "נקודה ופסיק" (;), או "נקודתיים" (:)--לפי הצורך [סימון אתנח בכ"א ספרים (כל התנ"ך חוץ מתהילים, איוב, ומשלי); בספרי תאו"מ (תהילים, איוב, ומשלי), עולה ויורד אם יש, או אתנח אם אין עולה ויורד]. ג. "נקודתיים" יופיע רק במקום חצי הפסוק, בכל מקום. "נקודה ופסיק" יופיע רק בחצי הפסוק בכ"א ספרים; הוא יכול להופיע בספרי תאו"מ גם במקום אתנח כשיש עולה ויורד לפניו. ד. "קו מפריד" מופיע במקום אתנח או המלך הראשון בחצי פסוק, בכ"א ספרים; בספרי תאו"מ, הוא יכול להופיע גם במקום המשנה הראשון לפני עולה ויורד ולפני אתנח. ה. לא סימננו שלישים כל עיקר בכ"א ספרים, אבל שם הם נכנסים לשיקולים אם לחלק חצי פסוק לארבעה חלקים או לא; בספרי תאו"מ סימננו את השליש הראשון לפני המשנה הראשון שלפני עולה ויורד או שלפני אתנח. ו. סדר הפיסוק המלא ביותר בכ"א ספרים--משנה ראשון, מלך ראשון, מלך שני, קיסר, משנה ראשון, מלך ראשון, מלך שני, קיסר. סדר הפיסוק המלא ביותר בספרי תאו"מ, כשאין עולה ויורד--שליש ראשון, משנה ראשון, משנה שני, אתנח, לא כלום, מלך ראשון, מלך שני, קיסר. סדר הפיסוק המלא ביותר בספרי תאו"מ, כשיש עולה ויורד--בחצי השני של הפסוק כמו בפסוק ללא עולה יורד, והחצי הראשון של הפסוק מתחלק שליש ראשון, משנה ראשון, משנה שני, עולה ויורד. ז. עקרונית, אין פסוק בכ"א ספרים מתחלק ליותר משמונה חלקים בפיסוק שלנו, יהיה ארוך ומסורבל כמה שיהיה. בספרי תאו"מ, לא יהיו יותר מאחד עשר חלקים (נראה שאין אפילו תשעה, אבל עקרונית זה אפשרי). ח. כל מקף (-) מסומן, אפילו שלא במקום סמיכות כמו בעברית החדשה. ט. בקיצור, סדר כבדות ההפסק מן הקל אל הכבד הוא: , -- ; : . והמקף מעין אנטי-פיסוק שעושה שתי מילים או יותר לתיבה אחת. י. מן הסתם--יחידה שיש שתי תיבות בלבד, לא צריכה למפסיק ביניהן; יחידה שיש שלוש תיבות, צריכה מפסיק אחד בתוכה. לכן--יחידה שיש רק שתי תיבות ומפסיק ביניהן, יוצאת דופן ומצריכה מחשבה למה היא מודגשת; יחידה שיש שלוש תיבות או יותר ואין מפסיק בה, יוצאת דופן ומצריכה מחשבה למה היא בלתי מודגשת. לפי כללים אלו, נסביר במקצת את הפסוקים שהבאנו לעיל: בראשית יז,יב ובן-שמונת ימים, יימול לכם כל-זכר--לדורותיכם: יליד בית--ומקנת-כסף מכול בן-נכר, אשר לא מזרעך הוא. (משנה ראשון), (מלך ראשון)--(קיסר): (מלך ראשון)--(מלך שני), (קיסר). [אין כאן מלך שני בחצי הראשון, ואין משנה ראשון לפני המלך הראשון בחצי השני; כך נוצר פיסוק כיאזטי, כמו X.] תהילים ה,י כי אין בפיהו, נכונה--קרבם הוות: קבר-פתוח גרונם; לשונם, יחליקון. (שליש ראשון), (משנה ראשון)--(עולה ויורד): (אתנח); (מלך ראשון), (קיסר). "קבר-פתוח גרונם" רק שתי תיבות, ואין צורך במפסיק; המפסיק בין שתי התיבות "לשונם" ו"יחליקון" בא להדגשה. ודוגמה אחרונה מאלפת ביותר: דברים ו,ו והיו הדברים האלה, אשר אנוכי מצווך היום--על-לבבך. (משנה ראשון), (מלך ראשון)--(קיסר). [ראה בבלי פסחים דף נו,א בגמרא: "שהיו אומרים היום על לבבך, דמשמע היום על לבבך, ולא מחר על לבבך". כלומר שהיו אומרים "אשר אנוכי מצווך--היום על לבבך", שבלתי אפשרי למי שמבין פיסוק הטעמים, כי אין להפסיק אלא הפסק קל ביותר אחרי המשנה הראשון, עד שמגיעים למלך הראשון!] למי שאינו בקיא כל כך בשמות של טעמי המקרא וענייני דרגותיהם ותפקידיהם כפיסוק, אנו מתנצלים אם מה שאמרנו לעיל לא היה מובן לו. מאוד כדאי לו לקרוא "טעמי המקרא" של הרב מורדכיי ברויאר. בתנ"כים שלנו יש גם סימני הפרשייות {פ} {ס} {ר} {ש} שהם מסמנים פרשה פתוחה, פרשה סתומה, סוף שורה בשירות מסויימות, ושורה ריקה (או שורות ריקות בסוף ספר). עד כאן על פיסוק התנ"ך. בספרות התורה שבעל פה, סדר כבדות ההפסק מן הקל אל הכבד הוא כמו בתנ"ך: , -- ; : . ויש סימנים בספרות התורה שבעל פה, שאין במקרא: השתמשנו בסימן . . . לציין שמילה או מילים שהושמטו מציטטה מן המקרא, בין שהיה"וכו'", או "וגו'", או לא כל סימן במקור: הקדמונים היו בקיאים מאוד בתנ"ך, ולא היו עקיבים לסמן את כל מקום שדילגו על מילה או אפילו עשרות מילים. לצערנו, סימנים כאלו נחוצים לרוב הקוראים בימינו, שחזקתם שאינם יודעים את כל התנ"ך בעל פה. וכן השתמשנו בסימן מרכאות כפולות לסמן תחילת ציטטה מן המקרא וסופה, כדי שיהיה ברור מה מן הפסוק ומה מן ההקשר בלשון הרמב"ם או בלשון המשנה (בעזרת ה' נמשיך לסמן את שאר הספרים באותו אופן). בלי זה, מי שאינו יודע כל התנ"ך בעל פה, לפעמים לא יידע מה בפסוק ומה לא; למשל, בהלכות תענייות א,ב: ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (ירמיהו ה,כה) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. כלומר, "לכם" לא מן הפסוק אלא מדברי הרמב"ם. כשלא מצאנו פסוק זהה לציטטה, הבאנו מראה מקום לפסוק או פסוקים הקרובים ביותר עם תוספת "ראה" בתחילת הסוגריים. ויש (?) כמה פעמים לומר שאין פסוק אפילו דומה לזה, אבל הבאנו את מה שאמור להיות פסוק במרכאות כפולות בכל זאת. הבאנו מקורות הפסוקים בסוגריים רגילים ( ) בכל ספרי התורה שבעל פה. כוונתנו לסמן מספר הפרק ומספר הפסוק בכל ספרי התורה שבעל פה; עד כאן רק גמרנו משנה תורה והמשנה. במקום להשתמש בסוגריים רגילים ( ) המקובלים לסמן מילים שנראה שצריך שלא לגרוס אותן, השתמשנו בסוגריים זוויתיים < >. כנהוג ברוב הדפוסים, השתמשנו בסוגריים מרובעים [ ] לסמן מילים שנראה שצריך לגרוס אותן אבל לא היו בדפוסים קודמים; במשנה תורה ובמשנה הסוגריים המרובעים מסמנים מספרי הלכות קטנות או משניות לפי הדפוסים הרגילים (בניגוד לכתבי היד). בשם ה', אל עולם--נעשה ונצליח! <H1 id='path' align="center">דרכנו</H1> לפניך תמצא תקציר הנחות היסוד של מכון ממרא, ביאור קצר של ההנחות הללו, ותיאור דרכנו ומגמתנו בעריכת החומר באתר. הנחות יסוד אלו מבוססות על הנחות היסוד של משנה תורה להרמב"ם, לפי הבנתנו. ביאור ממצה של הנחות היסוד של משנה תורה דורש ספר שלם, ואוליי נגיע לכך, בעזרת ה'. אם משהו לא ברור לך במה שאמרנו במאמר זה, או אם לא תסכים איתנו--אנו פתוחים לתגובות, שאלות, ודיון על הכול. * * * בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (<A HREF="t/t0517.htm#11">דברים יז,יא</A>), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה שם). [<A HREF="e301.htm#1">הלכות ממרים א,א-ב</A>]. לכן, מה שהתירו הם בזמנם, מותר לנו בזמננו; מה שאסרו הם בזמנם, אסור לנו בזמננו; וכך בפטור וחייב, טהור וטמא, עם שאר דיני תורה. דברי כל מי שבא אחרי חורבן הסנהדרין--שנחדש אותה בימינו--באים רק לסכם ולפרש את דבריהם: לא להוסיף עליהם, ולא לגרוע מהם. ולא היה מי שסיכם את דבריהם--כולם--פרט לרמב"ם בחיבורו הגדול, במשנה תורה. * * * <H2>תקציר הנחות היסוד</H2> כל התורה שבעל פה, זה מכבר נכתבה. ניתן ללמוד את כל ההלכה למעשה, מתוך כל ספרי ההלכה של התנאים והאמוראים. ניתן ללמוד את כל ההלכה למעשה וללכת על פי דרכה, גם מתוך ספר משנה תורה לבדו. כל אדם מישראל מסוגל לדעת את כל ההלכה למעשה, מתוך קריאתו שלו בספר משנה תורה ללא עזרת רב וללא חבר בלימוד. הפירושים התקנות הגזירות והמנהגות המחייבים אותנו, הם רק מה שפירשו תיקנו גזרו והנהיגו התנאים והאמוראים. כל פרטי ההלכה תלויים זה בזה, כמערכת אחת שלמה ומושלמת. לומדים הלכה על דרך הפשט ואגדה על דרך הדרש. הצרות הגדולות הפוקדות את עמנו, הן בגלל עוזבנו את תורת ה', אנו ואבותינו "שומרי המצוות", ולא רק בגלל רשעת הגויים. עד שנחדש את בית דין הגדול בירושלים כעם, עלינו כיחידים לשוב לפשט דין ספרות התנאים והאמוראים או לפחות לסיכומו במשנה תורה. * * * <H2>ביאור הנחות היסוד</H2> אז, לא אבוש--בהביטי, אל כל מצוותיך (<A HREF="t/t26b9.htm#6">תהילים קיט,ו</A>). כל המצוות שניתנו לו למשה בסיניי--בפירושן ניתנו, שנאמר "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" (<A HREF="t/t0224.htm#12">שמות כד,יב</A>): "תורה", זו תורה שבכתב; ו"מצוה", זה פירושה. וציוונו לעשות התורה, על פי המצוה. ומצוה זו, היא הנקראת תורה שבעל פה. <A HREF="0000.htm#1">כך</A> פותח הרמב"ם, הרב משה בן מימון, את הקדמתו לספר משנה תורה. ראויה היא הקדמה זו שנלמוד אותה היטב בטרם נפנה להלכה הפסוקה--שכן בעקרונות הלכה שהרמב"ם מביא בהקדמתו, נמצא את הנחות היסוד ואת המפתח להבנה נכונה של ההלכה למעשה, לפי שיטתו. נכון, לא כל חכמי ישראל הסכימו לכל העקרונות האלו, ובחלק מהם כפרו רבים מגדולי התורה האחרונים. אך ראוי לעמוד על עקרונות אלו כדי להבין את שיטת הרמב"ם, ובמה היא שונה משיטות אחרות. ומה הם עקרונות אלו? * <H2>כל התורה שבעל פה, זה מכבר נכתבה.</H2> העתיק משה רבנו את כל התורה שבכתב, ומסרה לישראל בכמה עותקים [<A HREF="0000.htm#2">הקדמה ב</A>; הלכות בהקדמה כאן לפי מהדורתנו באתר, כי אין חלוקה להלכות במהדורת וילנא]. ואת פירושה הנכון של תורה שבכתב, שהוא פרטי המצוות--מסר משה לישראל בעל פה, והיא הנקראת התורה שבעל פה [<A HREF="0000.htm#3">הקדמה ג</A>]. במשך דורות לימדו את התורה שבעל פה לציבור, שלא מתוך הכתב. רבי יהודה הנשיא כתב הרבה מהתורה שבעל פה במשנה, ולימד אותה ברבים מתוך הכתב; וכן היו אחרים שהמשיכו להעלות אותה על הכתב, עד לחתימת התלמוד הבבלי, שעורכיו הם סוף מעתיקי תורה שבעל פה [<A HREF="0000.htm#4">הקדמה ד-כט</A>]. במשנה תורה לא מזכיר הרמב"ם כל איסור לכתוב תורה שבעל פה, ונראה שלא הכיר באיסור כזה, בין בעבר בין בהווה. לכן, אין מקום לחכם אחרי חתימת התלמוד הבבלי, לומר שהוא מוסר הלכה שניתנה למשה בסיניי ורק עכשיו הוא מגלה אותה, כי עד עתה הייתה סוד וכדומה. * <H2>ניתן ללמוד את כל ההלכה למעשה, מתוך כל ספרי ההלכה של התנאים והאמוראים.</H2> מכל ספרי ההלכה של התנאים והאמוראים--מכולם--יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החייב והפטור, הכשר והפסול, עם שאר דיני התורה [<A HREF="0000.htm#24">הקדמה כד-מא</A>], ולא דיי בתלמוד הבבלי לבדו. אנו זקוקים גם למשנה (כחיבור ארץ ישראלי בפני עצמו, לא רק כחלק בבבלי בגרסה לפי חכמי בבל), התוספתא, המכילתות, הספרא, הספרי, והתלמוד הירושלמי. לכן, הלומד בבלי לפני שיידע יפה את כל ספרי ההלכה הארץ ישראליים שקדמו לו, וגם את כל התנ"ך--הרי זה דומה למי שבונה בניין ללא יסודות. וספרי הגאונים ושאר חכמים שאחרי חתימת התלמוד--באים לשם פרשנות, ולא לשם חידושים. יש חשיבות רבה לפרשנות הגאונים; אבל מכל מקום, אין חובה לקבל דעת ספרות האחרונים האלו [<A HREF="0000.htm#33">הקדמה לג</A> ו<A HREF="0000.htm#42">מב</A>]. * <H2>ניתן ללמוד את כל ההלכה למעשה וללכת על פי דרכה, גם מתוך ספר משנה תורה לבדו.</H2> אומנם אפשר לדעת את ההלכה מתוך לימוד של כל הספרות התלמודית כולה (בנוסח המדוייק לפי כתבי היד), אבל אין לכולנו דעת רחבה ונפש חכמה וזמן מרובה לעשות כן. לדעת הרמב"ם, כל אדם יכול לקרוא את המקרא ואחר כך את משנה תורה, ויידע את כל ההלכה, ולא יזדקק לחיבור אחר--לא לספרות התנאים והאמוראים ואף לא לספרי הרמב"ם האחרים (כמובן אין מדובר כאן בקריאה אחת אלא לימוד מעמיק והרבה שינון, גם במקרא וגם במשנה תורה!) [<A HREF="0000.htm#41">הקדמה מא-מב</A>]. לכן, כדי לדעת את ההלכה למעשה לפי הרמב"ם--אין להביא דבר מחיבוריו האחרים (פירוש המשנה, מורה הנבוכים, איגרותיו, ותשובותיו), לסתור את פשט דבריו במשנה תורה, או להוסיף עליהם, כפי שנהגו "מפרשיו" ו"נושאי כליו". וקל וחומר אין לעשות זאת מסוגייות מן התלמוד. * <H2>כל אדם מישראל מסוגל לדעת את כל ההלכה למעשה, מתוך קריאתו שלו בספר משנה תורה ללא עזרת רב וללא חבר בלימוד.</H2> אמונתו הנועזת של הרמב"ם היא, שהכשיר הקדוש ברוך הוא כל אדם מישראל--קטן וגדול--ללמוד את כל ההלכה. אמונה זו באה לידי ביטוי במשנה תורה, שבו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול [<A HREF="0000.htm#42">הקדמה מב</A>]. עלינו להבין אותו: שלא כמעריץ את עצמו כמחבר הספר המושלם טען טענה זו; אלא כמאמין גדול בחסדי ה' יתברך, שנתן לנו תורת אמת--אמת שביכולתנו להבינה על בורייה, וגם לקיימה על כל פניה. אם נרצה, הרשות בידי כולנו! הוא חוזר על טענה זו בהלכות יסודי התורה: בסיכום סקירה קצרה של מעשה בראשית (מדעי הטבע) ומעשה מרכבה (מדעי האלהות) הוא אומר, שאין כל אדם מסוגל ללמוד ולהבין את העניינים האלו על בוריים [<A HREF="1102.htm#17">הלכות יסודי התורה ב,יז-יח</A> [וילנא יב]; <A HREF="1104.htm#21">ד,כא</A> [יג]]. מצד שני הוא אומר, שהאסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצוות--אפשר שיידעם הכול: קטן וגדול, איש ואישה, בעל לב רחב ובעל לב קצר [<A HREF="1104.htm#21">שם ד,כא</A> [יג]]. והוא חוזר ואומר בהלכות תלמוד תורה: כתר תורה--הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכול, שנאמר "מורשה, קהילת יעקוב" (<A HREF="t/t0533.htm#4">דברים לג,ד</A>); כל מי שירצה, יבוא וייטול [<A HREF="1303.htm#1">הלכות תלמוד תורה ג,א</A>]. לכן, לדעת הרמב"ם אפשר ומותר לכל אדם מישראל מכל עדה ומכל רקע ללמוד הלכה למעשה בעצמו לבדו, דרך קריאה במשנה תורה. לא אומר הרמב"ם שאדם זקוק ללמוד אצל רב, או עם חבר; ועוד הוא לא אומר שהקורא בספרו צריך ללמוד בפירושים, ולא שהוא צריך לשאול שאלות לחכם לבאר לו מה שקשה לו: אלא קורא, ויודע! אומנם צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם [<A HREF="1206.htm#1">הלכות דעות ו,א</A>]; ומצות עשה להידבק בחכמים (היודעים את ה' יתברך) כדי שילמוד ממעשיהם [<A HREF="1206.htm#3">הלכות דעות ו,ג</A> [ב]; וראה מצוה ב ב<A HREF="1200.htm">כותרות להלכות דעות</A>], אך זה לימוד ממעשיהם דווקא. אין צריך לומר, כי לא אסור לאדם לשאול שאלות לחכם: והוא שידוע לו, שאותו חכם הולך בדרך הנכונה. מכל מקום, החכמים הטוענים שאנו זקוקים לפירושיהם--סומכים הם על דעת עצמם, וסותרים דברי הרמב"ם במשנה תורה. * <H2>הפירושים התקנות הגזירות והמנהגות המחייבים אותנו, הם רק מה שפירשו תיקנו גזרו והנהיגו התנאים והאמוראים.</H2> מן ההקדמה נעבור אל הספר האחרון במשנה תורה, ספר שופטים, שבו, בהלכות ממרים, מרחיב הרמב"ם בעיקרון הזה. בית דין הגדול שבירושלים--הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה: שנאמר "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (<A HREF="t/t0517.htm#11">דברים יז,יא</A>), זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו--חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תסור, מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה שם). . . . אחד דברים שלמדו אותן מפי שמועה, והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות--בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו, מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחת מהן, עובר בלא תעשה [<A HREF="e301.htm#1">הלכות ממרים א,א-ג</A>]. לכן, הלכה למעשה--מה שהתירו הם בזמנם, מותר לנו בזמננו; מה שאסרו הם בזמנם, אסור לנו בזמננו; וכן בפטור וחייב, טהור וטמא, עם שאר דיני תורה. דברי כל מי שבא אחרי חורבן הסנהדרין--שנחדש אותה בימינו--באים רק לסכם ולפרש את דבריהם: לא להוסיף עליהם, לא לגרוע מהם; לא להקל יותר מהם, אף לא להחמיר יותר מהם [<A HREF="e302.htm">ראה הלכות ממרים בפרק ב</A>: שאף סנהדרין יכולה לשנות דין סנהדרין קודמת רק בתנאים מסויימים]. בזמננו, שאין סנהדרין, כששני חכמים או שני בתי דינין נחלקו, בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר: אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה (כי אין פתרון בספרות התלמודית, המוסרת לנו דיני סנהדרין ופירושיהם המוסמכים)--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל [<A HREF="e301.htm#9">הלכות ממרים א,ט</A> [ה]]. לפיכך, דברי חכמים שאחרי חתימת התלמוד הבבלי--אינם מחייבים אותנו, ואינם פוטרים אותנו מללכת אחרי דין הספרות התלמודית (או סיכומה במשנה תורה). מה שבדברי האחרונים שנראה נכון--מכוון לדרך התלמוד--בוודאי, יש לציית לו; ומה שאינו מכוון לדרך התלמוד, אלא מקורו בדבר אחר--בוודאי, אין לציית לו. שים לב: אין לרמב"ם כלל שאומר שהלכה כאחרונים אחרי חתימת התלמוד, אלא הולכים אחרי מי שהדעת נוטה לדבריו כדרך התלמוד, בין ראשון, בין אחרון [<A HREF="0000.htm#33">הקדמה לג</A>]. * <H2>כל פרטי ההלכה תלויים זה בזה, כמערכת אחת שלמה ומושלמת.</H2> אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: "אז, לא אבוש--בהביטי, אל כל מצוותיך" (<A HREF="t/t26b9.htm#6">תהילים קיט,ו</A>, שצוטט בראש ההקדמה למשנה תורה). כלומר--לכשאביט אל כל מצוותיך, אז לא אבוש אלא אבין ואוכל לציית להן; וכל עוד שאביט רק אל חלקן כנהוג בימינו, איכשל להבינן ולכן איכשל לציית להן. וכן כתוב "משפטי ה' אמת; צדקו יחדיו" (<A HREF="t/t2619.htm#10">תהילים יט,י</A>). כלומר: יחדיו, צדקו; ושלא יחדיו, לא צדקו. גישת ספר משנה תורה כוללנית: אין בו רק מצוות לזמן הזה (שאין בית המקדש קיים--שנבנה אותו בקרוב), אלא לכל הדורות (השווה היקף משנה תורה להיקף ארבעה הטורים שבשולחן ערוך!). ואין בו רק מצוות מעשייות השייכות לגוף, אלא אף הלכות פסוקות באמונות ודעות (השווה ספר המדע למעט המקביל לו שבשולחן ערוך!). בהקדמה, המילה "כול" מעין פזמון, החוזר וחוזר. גדול מזה, בהקדמה הרמב"ם מביא את מניין כל מצוות התורה פעמיים--פעם אחת ברשימת מצוות עשה ומצוות לא תעשה על הסדר בספר המצוות, ופעם שנייה ברשימת המצוות על הסדר בספר משנה תורה עצמו. ולא דיי בכך, אלא הוא חוזר על הרשימה לכל ספר מארבעה עשר הספרים בתחילת כל ספר (חוץ מספר המדע, הסמוך לרשימה בסוף ההקדמה), וחוזר בתחילת כל הלכה גדולה בספר על הרשימה לאותה ההלכה הגדולה. חלק גדול מהחזרות האלו הושמט במהדורות המקובלות, כי המהדירים בכלל לא הבינו את משמעותן לשיטת הרמב"ם. החזרה על מבנה המערכת באה להדגיש את השיטתייות והכוללנייות של ההלכה, שכל פרט בה תלוי בחברו, לעזור ללומד לתפוס את הכול כמערכת אחת. ואין ספר בין ארבעה עשר ספרי משנה תורה שאין בו חומר חשוב מאוד לדעת הלכה למעשה, אף בזמננו. (שמא תאמר, מה לי ולהלכות מעשה הקרבנות, למשל?! כתוב <A HREF="8513.htm#14">בהלכה יג,יד</A> שם: אין קומץ, פחות מכשני זיתים. רק מי שמתעלם מזה מסוגל להורות לנו, כמו רבים עושים היום, שכזית מצה הוא מצת מכונה שלמה. האם ראית כוהן שיכול לקמוץ את כל החומר משתי מצות ביד אחת?) לכן אין ללמוד את הספר הזה פרטים פרטים בנפרד, ולהוציא דבר מהקשרו, אלא ברצף, ביחידות גדולות. אין בו עניין שלם פחות מפרק שלם: החלוקה להלכות קטנות, באה להקל על הקורא ללמוד את הספר על פה [<A HREF="0000.htm#43">הקדמה מג</A>]. ואף כל פרק, יש לראותו בהקשר של ההלכה הגדולה שלו; וכל הלכה גדולה, בהקשר של ספרה; וכל אחד מארבעה עשר הספרים, בהקשר של ספר משנה תורה כולו. התעלמות מהקשר רחב ביותר תטעה את הקורא. (והשווה <A HREF="e104.htm#8">הלכות סנהדרין ד,ח</A>: שרק חכם שיהיה ראוי לכל הדברים, להורות בכל הדינים, בכל תחומי התורה כולה--אפשר לסמוך אותו, אפילו לדברים יחידים!) * <H2>לומדים הלכה על דרך הפשט ואגדה על דרך הדרש.</H2> אומר הרמב"ם כל המוסיף או גורע, או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן--הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס [<A HREF="e511.htm#7">הלכות מלכים ומלחמות יא,ז</A>--לפי כתבי היד, ודפוסים ראשונים בשינויים קלים; הושמט מהדפוסים האחרונים! אל תשאל למה!]. "דבר פשוט", פירושו: שווה לכל נפש, בלתי מורכב, אינו מסובך, אינו קשה לתפיסה או להבנה, ברור, מובן, רגיל, בינוני, המוני, ישר ולא עקום (הביטויים מלוקטים מהגדרת אבן-שושן במילונו). פשטן הלומד הלכה על דרך הפשט משתדל לגלות את המשמע הפשוט של טקסט לפי הכוונה הגלויה והישרה, שיוצאת מפירוש המילים והמשך עניינן בהקשר הרחב של הדברים; במקום לתת למציאות החברתית להכתיב לו את משמע הטקסט, הוא נותן לטקסט להכתיב לו מציאות חברתית. דרשן הלומד הלכה על דרך הדרש משתדל לגלות איך שהוא, אפילו בדוחק, את המשמע שנצרך לו, שאי אפשר להוציאו מפירוש המילים והמשך עניינן בהקשר הרחב של הדברים; במקום להוציא משמע מן המילים בטקסט, הוא מוציא את המילים שבטקסט ממשמען הרגיל ומהקשרן. הפשטן מתאים את עצמו לטקסט. הדרשן מתאים את הטקסט לעצמו (למנהגו או למנהג קהילתו). הפשטן שואל, מה רצון ה' שהוא מבקש שנעשה לפי הטקסט שלפניי? הדרשן שואל, מה רצוננו שה' יבקש מאיתנו לפי הטקסט שלפניי? הפשטן מוציא משמע מתוך הטקסט. הדרשן מכניס משמע לתוך הטקסט. הפשטן בונה מציאות חברתית לפי הטקסט. הדרשן מבין משמע בטקסט לפי המציאות החברתית שכבר נבנתה. הדרש הוא אמצעי נאה לסגל את הכתוב, כביכול, לצורכי הזמן. בזמן שבית דין הגדול קיים ורוצים לתקן תקנה, לגזור גזירה, ולהנהיג מנהג--הדרשן נחוץ כדי לתלות את התקנה הגזירה והמנהג החדשים בחכמת הכתוב: המחוקקים לישראל מעדיפים להראות את עצמם כמגלים חכמת ה', ולא כמחוקקים בחכמת עצמם בסמכות שנתן להם ה'. ואין מקום כאן להתעקש שמוציאים דברים מפשוטם, כי לבית דין הגדול יש סמכות לחוקק מה שצריך לשעה וגם לדורות, כמעט ככל מה שאפשר לדמיין. המציאות החברתית בצדק השפיעה על חקיקות בית דין הגדול, כשהיה קיים; והיא בצדק תשפיע עליהן עוד פעם, כשנחדש אותו (בדרך שהרמב"ם מסביר ב<A HREF="e104.htm#12">הלכות סנהדרין ד,יב</A>). ובזמן שאין בית דין הגדול קיים ורוצים לתקן תקנה, לגזור גזירה, או להנהיג מנהג--הפשטן נחוץ כדי לבלום את יצר החקיקה, כי אין לנו רשות לחוקק לכל ישראל אלא בתוך בית דין הגדול: עלינו להסתפק בפרשנות פשטנית, להלכה הקיימת מאז חורבן בית דין הגדול. בקיצור, בזמן הזה הפשטן יתעסק בהלכה, והדרשן יתעסק באגדה. והפשטן המובהק הוא הרמב"ם, ואין כסיכומו הפשטני להלכה למעשה במשנה תורה. יש שחשבו שככל שמבינים שקשה לדעת את ההלכה, מוסיפים שבח לה' ולתורתו; ולכן אומרים שרק גדולי הדור מסוגלים לדעת אותה, כמות שהיא באמת. כוונתם לשבח, אלא הפנים האמיתיים הם להיפך: הייתכן שה' הצדיק כבוראנו ויודע את הכול עלינו, ידרוש מבני אדם לדעת מה שאי אפשר לדעת, ולתת להם שכר על דברים שלא יוכלו לדעת אותם על מנת לעשותם, ולהטיל עליהם עונש על דברים שלא יוכלו לדעת אותם על מנת להימנע מלעשותם?! ההלכה ניתנה לקיום כל המוני ישראל. נכון שהם צריכים להשקיע את כל כוחות הנפש, גם ללמוד את רצון ה' וגם לעשותו; אבל לא ייתכן שההמונים ייענשו או יפסידו שכר, מפני שאי אפשר לדעת מה ה' מבקש מהם: כללו של דבר--אומנם דרוש מאמץ גדול ללמוד את רצון ה' ולעשותו, אבל בהכרח זה אפשרי לפשוט שבפשוטי העם (חוץ מחירש שוטה וקטן, הפטורים מן המצוות). לכן, יודעים אנו בבירור שההלכה--בהכרח היא פשוטה, בהכרח אפשר לדעת את כולה, ובהכרח אפשר לקיים את כולה. יש אומרים שרק החכם שיודע את כל הספרות התלמודית, ואת ספרות הגאונים, ואת ספרות הפוסקים הראשונים והאחרונים--רק הוא מסוגל להבין את משנה תורה על בורייו, ולהסביר לנו מה אומר הרמב"ם בו. לנו נראה לומר ההיפך: כל הבנה שרק חכם מוכשר שכזה יכול להבין אותה, בהכרח אינה מה שהתכוון לה הרמב"ם; אלא הרמב"ם התכוון להבנה שכל אדם מישראל מסוגל להבין אותה. אפשר לומר שהרמב"ם טעה, כי אין אדם נורמלי יכול להבין את כל ההלכה; אבל אם תאמר כך, כבר נקטת הנחת יסוד הפוכה מהנחת הרמב"ם. בעברית ברורה הרמב"ם אומר "אדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה" [<A HREF="0000.htm#42">הקדמה מב</A>]. מי שטוען נגד זה, טוען נגד יסוד הספר משנה תורה כולו. עלינו לזכור שהרמב"ם לא היה איש מתבודד במגדל שן, ולא היה רק גדול חכמי התורה בכל תחומי התורה בכל הדורות. הוא היה בקיא עצום בכל מדעי זמנו, ורופא מומחה ברפואת הגוף ורפואת הנפש שרופאי זמננו עדיין לומדים בספריו; והוא היה במגע יום יום עם פשוטי העם ובשיחה איתם בתור רופאם ורבם. והוא היה דיין ומורה הלכה למעשה גם לפשוטי העם, והיה מתכתב עם יהודים על בעיות הלכתייות בכל רחבי העולם היהודי, כולל שאלות על משמעות פסקיו בספריו השונים. לאור כל הדברים הללו ולאור נסיוננו לחיות לפי משנה תורה יום יום זה שנים, דברי הרמב"ם על יכולתנו נראים נכונים. * <H2>אזהרה</H2> יש דברים קשים מאוד לאומרם ולשומעם מכאן עד שלוש הכוכבייות (<A HREF="#dlg">* * *</A>) שבהמשך, ברוח "אם ישמעו, ואם יחדלו" (ראה <A HREF="t/t1202.htm#5">יחזקאל ב,ה</A>; <A HREF="t/t1202.htm#7">ב,ז</A>; <A HREF="t/t1203.htm#11">ג,יא</A>). מי שאינו מסוגל לשמוע דברי ביקורת קשים עלינו כשומרי מצוות, כדאי לו לדלג מהר קדימה לשלוש הכוכבייות הבאות. <H2>הצרות הגדולות הפוקדות את עמנו, הן בגלל עוזבנו אנו "שומרי המצוות" ואבותינו את תורת ה', ולא רק בגלל רשעת הגויים.</H2> הרמב"ם אומר ב<A HREF="3901.htm#1">הלכות תענייות פרק א</A>: [א] מצות עשה מן התורה, לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם--והרעותם, בחצוצרות" (<A HREF="t/t0410.htm#9">במדבר י,ט</A>)--כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. [ב] ודבר זה, דרך מדרכי התשובה הוא: שבזמן שתבוא צרה ויזעקו לה ויריעו, יידעו הכול שבגלל מעשיהם הרעים הרע להן--ככתוב "עוונותיכם, הטו אלה" (<A HREF="t/t1105.htm#25">ירמיהו ה,כה</A>) לכם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. [ג] אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרוא נקרית--הרי זו דרך אכזרייות, וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה וצרות אחרות: הוא שכתוב בתורה, "והלכתם עימי, בקרי. והלכתי עימכם, בחמת קרי" (<A HREF="t/t0326.htm#27">ויקרא כו,כז-כח</A>), כלומר כשאביא עליכם צרה, כדי שתשובו--אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף עליכם חמת אותו קרי. והרמב"ם אומר במאמר תחיית המתים: אמרו "אין מזל לישראל" [בבלי שבת קנו,א], כלומר שאושרם ורעתם אינם בסיבה טבעית ולא כפי נוהג המציאות, אלא תלויים במשמעת ובמרי; וזה אות גדול מכל אות. וכבר ביארו כי זה ביחס לכלל וביחס לכל פרט ופרט, כפי שנראה לי מאותו המעשה [שם בבבלי]; והוא מתאים לאומרו "ובזרעך עד-עולם" (<A HREF="t/t0528.htm#46">דברים כח,מו</A>), ומן המאמר המפורסם באומה "ראה אדם ייסורין באין עליו, יפשפש במעשיו" [בבלי ברכות ה,א]. ועניין זה עצמו הוא המכוון באומרו בבחירת האומה "אשר חלק ה' אלוהיך, אותם . . . ואתכם לקח ה'" (<A HREF="t/t0504.htm#19">דברים ד,יט-כ</A>); כלומר מצביהם אינם נוהגים כמצבי שאר העמים, אלא נתייחדו במופת הגדול הזה, שיהיו מעשיהם לעולם קשורים בתקינות מצביהם או בהפסדם. ["מאמר תחיית המתים" באיגרות הרמב"ם מהדורת הרב קאפח בהוצאת מוסד הרב קוק, עמודים צז-צח] בקיצור, הבטיח ה' לנו כי ייטיב לנו אם נשמע לו, וירע לנו אם לא נשמע לו. הדבר היה צריך להיות פשוט לכול, שהרי פעמיים בכל יום אנו קוראים על זה בפרשת "והיה אם שמוע" בקרית שמע, ופעמיים בכל שנה בהרחבה בפרשייות הברכות והקללות בספר ויקרא (<A HREF="t/t0326.htm#3">ויקרא כו,ג-מו</A>) ובספר דברים (<A HREF="t/t0528.htm#1">דברים כח,א-סט</A>). אבל למרות זאת, חוץ מיחידים בודדים לא שמים לב לדבר. עברנו שואה נוראה בדור הקודם, ורבים חוששים לשואה הבאה עלינו בקרוב. היכן הם גדולי הדור שיאמרו לנו שחטאנו, אנחנו ואבותינו, וחייבים אנחנו לשוב לתורת האמת, ולעזוב דרכינו הרעות שהביאו עלינו אסונות, ומבטיחות להביא עלינו עוד אסונות עד תשובתנו? במקום זה, אומרים שאי אפשר להבין את השואה שהייתה, ואסור להרהר; ויהיה בסדר, בעזרת ה'. כלומר, השואה קרי היא; והכול קרי! כאילו ה' לא פירש לנו בתורתו, מה יעשה לנו אם לא נשמור את תורתו. כשאנו רואים שבא עלינו מה שה' הזהיר אותנו שיעשה לנו, אם לא נשמור את תורתו--חזקה עלינו שאנו חטאנו ופשענו, והגויים המכים אותנו הם שליחי ה'. אחרי שה' עשה לנו כאזהרתו בפרשייות הברכות והקללות באותות ומופתים כה ברורים, עדיין יש האומרים שה' שתק בשואה ואין לנו מושג למה קרה מה שקרה (יש שמאשימים את המשכילים והחילוניים באירופה, ואומרים שציבור שומרי המצוות היה בסדר; אבל איך נסביר מותם של אלפי בני ישיבות וחרדים אחרים?). בשואה ה' לא שתק, אלא זעק כביכול: לא כך עובדים אותי, אלא כמו שאמרתי לכם!!! ה"סוד" (הגלוי לכל עין פיקחת) הוא, שההתאמה בין התנהגות "שומרי המצוות" שבינינו ופשט דין הספרות התלמודית, אינה התאמה מובהקת; אומנם חפיפה מסויימת יש, אבל הפרשים גדולים יש בכל תחום, גם לקולה וגם לחומרה. לפעמים הקשר בין התנהגותנו לבין הכתובים לא ברור, אלא לעיני הדרשן המוכשר בלבד. צריך לומר מראש שפשוטי העם שוגגים ללא ספק; אבל מוריהם אינם שוגגים. ואם תאמר שוגגים גם הם--הרי שגגת תלמוד עולה זדון, כמו שרואים במשנה [אבות ד,יג]. למשל, אוכלים בשר שנשחט בסכינים בלתי בדוקות כדין, כאילו אין צורך לבדוק את הסכין גם על הבשר וגם על הציפורן, אלא על הציפורן בלבד (לקולה); ואוכלים אותו כבשר חלק וכשר למהדרין מן המהדרין, מרוב בדיקות בגופות הבהמות, בדיקות שלא נדרשו בתלמוד (לחומרה). מברכים ברכות לבטלה בסיטונות, כאילו שום ברכה שנהגו לברך דורות לא תיחשב כברכה לבטלה (לקולה); ונמנעים מלברך ברכות שצריך לברך אותן לפי התלמוד (לחומרה?; אוליי אף זה חומרה שמביאה לידי קולה). ומטלטלים ברשות הרבים בשבת, כאילו אין בכלל רשות הרבים (לקולה) [זאת בעיה כבר מימי קדם; ראה <A HREF="t/t1117.htm#22">ירמיהו יז,כב</A> ו<A HREF="t/t35b10.htm#32">נחמיה י,לב</A> ושם <A HREF="t/t35b13.htm#15">יג,טו</A>, וגזירת חז"ל לאסור תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת שמא יטלטלו שופר ברשות הרבים (מצות עשה של תורה בוטלה בגלל דבר שאינו מצוי?!), ועוד גזירות דומות]; ונמנעים מלעשות תה בכלי שני בשבת, ואף בכלי שלישי (לחומרה). ויש עוד כהנה וכהנה! וכל זה בניגוד לפשט התלמוד, בניגוד לפשט משנה תורה, ואף בניגוד לפשט שולחן ערוך (מסגרת הפסיקה האמורה לשמש את האחרונים בפוסקם הלכה למעשה). וחשוב מאוד להבין: על פי רוב, מצאנו ששולחן ערוך קרוב הרבה יותר לתלמוד ולמשנה תורה, מאשר לאחרונים ולמנהגי רוב ציבור "שומרי המצוות" בימינו. אם אפשר להסביר את החומרות, מבחינת כל המחמיר על עצמו תבוא עליו הברכה (דבר שלא נכון לדעת הרמב"ם [ראה, למשל, <A HREF="1203.htm#2">הלכות דעות ג,ב-ג</A> [א]]), אי אפשר להסביר קולות באיסורי תורה חמורים. מתרצים האחרונים שההלכה חיה והולכת ומתפתחת, ושאין פוסקים מן התלמוד. אין זה המקום להאריך ברשימות של עבירות שמקובלות כמצוות (יכולנו להכפיל את אורך המאמר הזה ברשימות כאלו); מי שפתוח לאמת, אינו צריך עוד תיאור סיבות מצבנו. אם אין בשיטה המקובלת על גדולי ישראל בימינו הסבר משכנע לשואה ולמצבנו, אין פלא; לרמב"ם יש הסבר משכנע במילה אחת, "פשענו". במשנה תורה, יש עשרה פרקים בהלכות תשובה; ובשולחן ערוך, אין כלום. הרמב"ם רואה את בעית המשמעת והמרי כעניין מרכזי בתורה, כמו ה' בתורתו ונביאיו בנ"ך והתנאים והאמוראים בספרות התלמודית; והגדולים בימינו, מה איתם? האפשר לה' לומר לנו בדרך יותר ברורה מן השואה וממצבנו היום, שהוא אינו רוצה ב"עבודת ה'" המקובלת עלינו? הלוא דיי לנו כבר מן המרי הזה? הלוא ברור שיותר מאשר עלינו להחזיר את החילוניים לדרכנו, עלינו קודם כול לחזור בעצמנו לדרכי ה'? * <H2>עד שנחדש את בית דין הגדול בירושלים כעם, עלינו כיחידים לשוב לפשט דין ספרות התנאים והאמוראים או לפחות לסיכומו במשנה תורה.</H2> היום מקובל ומובן שדרך עבודת ה' היא, שעל כל יחיד ללכת לפי מנהגי אבותיו--אשכנזים כאשכנזים, ספרדים כספרדים, ותימנים כתימנים, עם הרבה תת-חלוקה לזרמים שונים בתוך כל קבוצות-העל. לא נדון כאן על השאלה אם הבנה זו נכונה, שמנהגים שייכים לאנשים וזרעם, ולא שייכים למקומות שנהגו מנהגים ללא יחס למוצאם של מי שגר שם; נאמר רק שלא כך הבין הרמב"ם את הספרות התלמודית, על דרך הפשט. אילו ראינו שה' הצליח את דרכנו, ולא שלח לנו פורענות אחרי פורענות לעורר אותנו משינתנו--היינו אומרים גם אנו שהכול בסדר, או לפחות שכמעט הכול בסדר. אבל לא ייתכן שה' רוצה בהנצחת דרכי אבותינו, שהוא--ה' ולא הנאצים שליחיו--השמיד במאות רבבות, על רוב פשעיהם. לא ייתכן! צריך לומר שאין זו הדרך, וצריך דרך אחרת לגמרי. אז מה היא הדרך הרצויה לה'? אף על פי שאפשר לדון בדבר באריכות, נקצר ונאמר: בואו נלך לפי דברי חז"ל התנאים והאמוראים כפשוטם, בלי להוסיף ובלי לגרוע! נראה גם לפי פשט דברי התורה שבכתב, שדרך זו היא הדרך הנכונה (ראה, למשל, <A HREF="t/t0517.htm#8">דברים יז,ח-יג</A>). וזוהי דרך הרמב"ם במשנה תורה. כל עוד שהחכמים המנהיגים בדורנו יידעו, שהם יכולים לסמוך על ציבור שומרי המצוות לפרנסם בכבוד ולשמוע להם בהוראותיהם, לא נראה שיקום בית דין הגדול להדריך אותנו בדרכי התלמוד ולחדש מה שצריך לחדש ברשות ה': מפני שבית דין הגדול יקום, כשהחכמים יקימו אותו, ולמה יסכנו פרנסה טובה וכבוד גדול, בשינוי המצב הקיים? אם נאמר לחכמינו שלא נשמע להם, ובעיקר אם נאמר להם שלא נפרנס אותם, עד שיחזרו בתשובה שלמה ויורו לנו כפשט דין הספרות התלמודית, ונעשה כך במספר גדול של שומרי מצוות--הסיכוי טוב שתוך זמן קצר מאוד, תהיה סנהדרין. ומה לעשות בינתיים, עד שיקום בית דין הגדול שנוכל לסמוך עליו? מי שחושב שבכוחו לעשות כמו הגאון מוילנא--יכול לחפש ספרים מדוייקים של ספרות חז"ל (בצילומי כתבי יד ומעט הדפוסים המדוייקים, ולא בדפוס וילנא כי הוא מצונזר ומשובש), ולחקור את הנוסח בהם, ולקבוע לעצמו הלכה למעשה. יחידי סגולה יוכלו להגיע לתכלית בדרך הזאת, אבל לא נראה לנו שירבו כאלו בשום דור. ומה יכול האדם הפשוט לעשות? מי שיודע בעצמו שאין בכוחו לעשות כמו הגאון מוילנא--יכול לסמוך על משנה תורה לרמב"ם במהדורות המדוייקות על פי נוסח כתבי היד, שברוך ה' יצאו לאור בשנים האחרונות: אדם שאינו גאון יכול ללמוד במהדורותינו למחשב <A HREF="0.htm">באתר הזה</A> (גם בגרסה מקוונת וגם בגרסאות להורדה לקרוא בדפדפן בלי צורך בקשר לאינטרנט, או לחפש במנוע חיפוש ולקרוא במחשב אישי, בפוקט פי סי, או בפאלם). ויש מהדורת הדפוס של ישיבת אור וישועה <A HREF="http://mishnetorah.com" TARGET="_blank">בכרך אחד</A>. ויש מהדורת הדפוס של מכון מש"ה <A HREF="http://net-sah.org/he/node/1373" TARGET="_blank">בעשרים וחמישה כרכים</A>, אבל כרגע כמה כרכים אזלו ואנו לא ממליצים לקנות מהדורה חלקית בלבד, כי צריך ללמוד את כל משנה תורה כולו. למי שמתעניין בנוסחאות כתבי היד והדפוסים השונים, יש הערות חשובות בנספח ילקוט הנוסחאות במהדורת משנה תורה של הרב שבתאי פרנקל, אך הטקסט המוצע בגוף הספר משובש מדיי ללמוד בו. ודע שבכל המהדורות עם פירושים, יש הרבה חומר שלא לדעת הרמב"ם בכלל הגדרת "פירוש", אלא על רקע של דעות שונות ומנהגים שונים, ויש בהם לא מעט סתירת דברי הרמב"ם עצמו. ולכן, כדאי להיזהר מלהשגיח בפירושים על משנה תורה, עד שתדע בבירור מה טקסט הרמב"ם עצמו אומר, וזאת רק אחרי שתחזור מספר פעמים על כל ספר משנה תורה. אפשר ועדיף ללמוד את משנה תורה בלא פירושים בעזרת מילון טוב, כמו אלו של אברהם אבן-שושן. מנסיוננו במשך שנים רבות, אפשר לומר שבדרך זו כל אדם שירצה, יוכל להגיע לתכלית--שהיא לדעת מה כן לעשות ולהתחיל לעשותו, ולדעת מה לא לעשות ולהתחיל להימנע מלעשותו: ב"כל אדם" אנו רוצים לומר בין אשכנזי, בין ספרדי, בין תימני, ובין גר--בין שגדל אותו "אדם" כדתי, בין שגדל כחילוני, בין שגדל כגוי. ומנסיוננו, קשה יותר לעשות מאשר להימנע מלעשות, ועוד יותר קשה לעשות מאשר לדעת; אבל גם מעשה אפשרי, בעזרת ה', כי הוא לא ציווה אותנו לעשות מה שאי אפשר לעשותו, ולא ציווה להימנע ממה שאי אפשר להימנע מלעשותו. אם תאמר, אבל לדבר הזה אין תקדים ואסור לשנות, וידוע שאין רשות לנהוג לפי התלמוד או לפי משנה תורה--נאמר כי אין צורך בתקדים לנהוג כהלכה, ומעבר לכך, כן יש לכך תקדים. תימנים רבים קיבלו את משנה תורה כספר הפסיקה שלהם כבר בחיי הרמב"ם, ומאז ועד היום אלפי בני תימן ובני יוצאי תימן ממשיכים לשמור מצוות במסגרת משנה תורה (לפעמים עם סטייות קטנות מסויימות שלא מענייננו כאן). כמו שראינו מבני התימנים שנהגו לפי הרמב"ם שיצאו להיות כאשכנזים או כספרדים לכל מעשיהם או לרובם, כן ראינו אשכנזים וספרדים (וגרים ממדינות המערב שבתחילה נהגו כאשכנזים או כספרדים) שבאו להצטרף לקהילות התימנים הנוהגים לפי הרמב"ם. זה כבר תקדים. ועוד ראינו שהנוהגים לפי משנה תורה לא היו רק בתימן, אלא היו כאלו במקומות אחרים במזרח, ואף באירופה ובאמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, ועדיין יש כאלו שם. ויש ראש ישיבה אשכנזי פה בארץ שמורה לתלמידיו הלכה למעשה לפי הרמב"ם. זה עוד תקדים. ואם תאמר, מעולם לא ראינו מה שמתואר כאן--נאמר אין לא ראינו ראיה, ונסביר: כדי להבין מדוע אנחנו איננו ניכרים כל כך, תנסה לברך לפני נטילת ידיים בקול רם (כנכון גם לפי שולחן ערוך) לפני ציבור שומרי מצוות, ותראה איך מגיבים; ותנסה ללכת ברחובות עירך בתפילין גלויות אחרי הצוהריים בחול המועד (או אפילו שלא בחול המועד), ותראה איך מגיבים. כבר תבין למה רוב הנוהגים לפי הרמב"ם עושים זאת בצנעה ולא בגלוי, כי תגובות ההתנגדות יכולות להיות חריפות מאוד, וקשה לסבול אותן. אנו עדיין במקצת (ברוך ה', רק במקצת) כמו האנוסים בספרד. לכן ייתכן שה"קוקניק" שתראה בקרית ארבע הוא אחד מאיתנו, וייתכן שאף ה"חסיד" שתראה במאה שערים גם הוא אחד מאיתנו. ודיי למבין. ואם תאמר, רק עם הארץ יעזוב דרכי האחרונים וילך בדרך התלמוד, מחוסר הבנה נכונה של המקורות--נאמר בנסיוננו ההיפך יותר נכון, ונסביר: דווקא ככל שאדם חכם לומד בדברי חז"ל על מנת לעשות רצון ה' ולא רק לשם עיון וחידוד השכל--המתח בין לימודיו ומעשיו הולך וגובר, עד שהמתח אינו נסבל והוא נשבר. יש מי שהמשבר הזה משחרר אותו ממנהגי האחרונים, והוא הולך לשאוב הוראה ישירות מן התלמוד, או מפסיקות הרמב"ם במשנה תורה. ויש מי שזה מביא אותו ללמוד בדברי חז"ל לשם עיון וחידוד בלבד ולא על מנת לעשות, ובכך הוא מתחזק בשמירת מנהגי האחרונים. ויש מי שזה מוציא אותו מכלל שומרי המצוות. ואם תאמר שדרכנו דומה לדרך הקראים--נאמר להיפך, ונסביר: הקראים קיבלו את סמכות המקרא, כמונו כמובן; אולם הם דחו את התורה שבעל פה שלנו הנמצאת בספרות התלמודית, ופיתחו לעצמם "תורה שבעל פה" אחרת משלהם. האחרונים, שאומרים שאין פוסקים מן התלמוד אלא לפי התורה המתפתחת בידי האחרונים--הם הדומים לקראים יותר מאשר האומרים כמונו, שכן אנו פוסקים מן התלמוד דווקא (או מסיכומו במשנה תורה). ואם תאמר אני מסכים עקרונית שצריך ללכת לפי פשט הספרות התלמודית, אבל אני אחכה עד שרבים כבר יכבשו את הדרך לפניי--תשקול יפה את דברי הרמב"ם: צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה, כאילו חצייו זכאי וחצייו חייב; וכן כל העולם, חצייו זכאי וחצייו חייב: חטא חטא אחד--הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת--הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה. זה הוא שנאמר "וצדיק, יסוד עולם" (<A HREF="t/t2810.htm#25">משלי י,כה</A>), זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו [<A HREF="1503.htm#8">הלכות תשובה ג,ח</A> [ד] (מתוספתא קידושין א,יא; בבלי קידושין דף מ,ב)]. אם זה נכון לכל מצוה ומצוה, על אחת כמה וכמה בדבר הנידון כאן. ייתכן שאתה תושיע את עמך מצרותיו ותציל את עולמנו, בתשובתך לפשט דין הספרות התלמודית. אל תחכה, אלא התחל בדרך עוד היום! <A NAME="dlg">* * *</A> <H2>דרכנו ומגמתנו בעריכת החומר</H2> נראה לנו שעלינו להסביר מי אנו, מה דרכנו, ומה מגמתנו בעריכת הטקסטים--כי בסופו של דבר, הטקסט הוא העיקר והעורך משפיע על הנערך. לעיל אמרנו מקצת על דרך הבנתנו את משנה תורה, ובוודאי אנו מסכימים עם הרמב"ם בכל הנחות היסוד שהסברנו; ויש עוד הרבה שיכולנו לומר, אלא שאין זה המקום לאומרו. וממה שאמרנו, אתה ודאי כבר יודע מי אנו. מצאנו, כי זה שנים יכולנו לשוט בכל משנה תורה, ולמצוא פסק הלכה למעשה בכל תחומי התורה ובכל תחומי החיים; ובכך אנו חיים, חיים של ביטחון, עושר, ואושר. וזו דרך טובה, עד מאוד. ה', ישתבח שמו--הוא משגיח על מי שבא ללמוד, על מנת לעשות את כל תורתו; והוא, ברוך הוא--מסעדנו בדרך, ומסייענו יום יום שלא ניכשל. ללא ספק, דרכנו משפיעה על הבנתנו את דברי הרמב"ם, ומשפיעה על העריכה בהחלטות איך לפסק, איך לכתוב את כתיב הטקסט, ואיזה נוסח בכתבי היד להביא במקרה שכתבי היד לא מסכימים. לכן לא יכולנו להסתיר את דרכנו בהוצאה הזאת. זה שנים קראנו את משנה תורה כספר שמובן, והשתדלנו לערוך אותו כדי לעזור לאחרים להבין, שבו כל הדינים באמת גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה--כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם, בדין מדיני ישראל. כוונתנו גם כן לערוך הכול לפי נוסח רוב כתבי היד העתיקים והמדוייקים, ולא לפי הדפוסים המקובלים שבהם השגיאות רבות. אצלנו לא נתקדשו מהדורות וילנא לספרות התורה שבעל פה, אף על פי שלצערנו, מהדורות אלו מהוות יסוד ללימודי רוב ישיבותינו ורוב ספרייות בתינו. בזה נלך אחרי הרמב"ם, ונעדיף את הנוסח הישן על פני הנוסח המקובל בימינו (ראה, למשל, דרך הרמב"ם ב<A HREF="d315.htm#4">הלכות מלווה ולווה טו,ד-ז</A> [ב]). ובעניין חשיבות נוסח כתבי היד, מאוד כדאי לקרוא את ההקדמות למהדורות הרב פרנקל (בכרך ב' ספר זמנים) והרב קאפח (בכרך א' ספר המדע). כמו כן לא מקובלת עלינו הטענה על השגחת ה', שה' שומר על הנוסח הנכון הלכה למעשה לזמן הזה, ושאסור לקיים את דברי כתבי היד הקדומים והמדוייקים. נראים יותר לנו דברי האומרים שה' השיב אותנו לארצנו ונתן לנו גישה לכתבי היד, כדי שנלמוד מהם את ההלכה למעשה לימינו על פי הנוסח הנכון, ושאם לאבותינו הייתה רשות ללכת לפי הדפוסים הנפוצים מחוסר ברירה, לנו כבר בטלה הרשות הזאת. ולא עוד, אלא טעות היא ביסודות התורה הטענה שחייבים לחיות דווקא לפי דפוסים אחרונים, בניגוד לכתבי היד. התורה כבר לא בשמיים היא, אלא ה' יכול לשנות את ההלכה אך ורק בדרך אחת, ואך ורק לפי שעה: עליו לשלוח לנו נביא בדוק שהוא באמת נביא ה', שהוא יאמר לנו מה חורג זמנית מן ההלכה [ראה <A HREF="1109.htm">הלכות יסודי התורה פרק ט</A>]; אפילו אם ה' משגיח על המדפיסים לתקן את ההלכה לפי "דעתו של ה' ההולכת ומשתנית" כביכול, עלינו לעמוד בניסיון ולהתעלם מן השינויים האלו. לכן, בעריכת משנה תורה, אנו משתמשים במהדורות רבות, ביניהן: מהדורת רומי ר"מ (צילום בהוצאת מוסד הרב קוק), מהדורת וילנא המקובלת, מהדורת רמב"ם לעם (בהוצאת מוסד הרב קוק), מהדורת פרנקל בעריכת הרב שבתאי פרנקל, ומהדורת מכון מש"ה לחקר משנת הרמב"ם בעריכת הרב יוסף בן דויד קאפח. אבל אנו סומכים בעיקר על שתי האחרונות, מפני שהן מביאות את נוסחאות כתבי היד. וזה לא רק בטקסט; אלא גם בחלוקת ההלכות הגדולות לפרקים ובחלוקת הפרקים להלכות קטנות, הלכנו אחרי כתבי היד: לכן הוספנו את מספרי ההלכות שבדפוס המקובל בסוגריים מרובעים. למשל, מצד אחד חילקנו את הלכות תשובה ט,א שבדפוס וילנא, לשבע הלכות ט,א עד ט,ז; והוספנו בתחילת הלכה ט,ח אצלנו את הסימן [ב] לציין תחילת הלכה ב בדפוס וילנא. ומצד שני, ציינו בתוך הלכות איסורי מזבח ב,א אצלנו סימנים [ב] עד [ה] לפי דפוס וילנא; והוספנו בתחילת הלכה ב,ב אצלנו את הסימן [ו] לציין את תחילת הלכה ו בדפוס וילנא. ויש אף שעברה הלכה מפרק לפרק: הלכות ביכורים ה,יט אצלנו, היא תחילת פרק ו בדפוס וילנא, ולכן ציינו [ו,א]. לפעמים יש משמעות רבה מאוד לחלוקת ההלכות. למשל, ב<A HREF="5209.htm#3">הלכות מאכלות אסורות ט,ג-ד</A>, לפי הדפוסים בשר חיה בחלב היה מותר אף באכילה מן התורה ועדיין מותר בבישול מדבריהם; אבל לפי כתבי יד תימן, ולכן כך במהדורתנו, אפילו בישול בשר חיה בחלב אסור מן התורה, מפני ששלוש המילים "וכן בשר חיה" שייכות לסוף הלכה ג ולא לתחילת הלכה ד. לפי הדפוסים, יש סתירה בין הלכות מאכלות אסורות ט,ג-ד ל<A HREF="e302.htm#16">הלכות ממרים בסוף בפרק ב</A>; אבל לפי נוסח רוב כתבי יד תימן, אין סתירה. וראה את תגובות המפרשים לנוסח הדפוסים, והערות במהדורות פרנקל וקאפח בעניין. אין כוונתנו להביא את הטקסט אות אות לפי רוב כתבי היד, אלא לפי תוכן הטקסט בכתיב מלא לפי נוהג חכמי ארץ ישראל הקדמונים. והשתדלנו לעשות כן בצורה שיטתית ככל שיכולנו. בעניין זה כוונתנו בעיקר להיות נאמנים לדרך חז"ל, בניגוד לכתיב האחרונים שחסר מאוד (ולכן הוא יותר ברוח לשון המקרא מאשר ברוח לשון חז"ל). נראה, שלקורא הפשוט, שגם בשבילו כתב הרמב"ם את משנה תורה, הכתיב המלא הישן הוא יותר קריא מאשר הכתיב הרבני החדש (ראה עוד על עניין הכתיב שלנו <A HREF="aboutktv.htm">בדף אחר</A> שמרחיב בעניין!). הפיסוק המלא שלנו--אין לו יסוד לא בכתבי היד, ולא בפיסוק חז"ל: לא היה פיסוק לחז"ל, וגם לא לרמב"ם. כוונתנו בפיסוק להקל על הקורא הפשוט, שעלול להיכשל בקריאה. היה על הקורא הפשוט ללמוד פרק כמה וכמה פעמים, אילו לא היה פיסוק מלא לעזור לו, ולא היה יכול לגרוס פרק אחרי פרק, בלי טורח רב. ומאוד חשוב ללמוד פרקים פרקים במשנה תורה, שהם יחידות העניין (ורק אחרי שלמדנו פרק שלם כמה פעמים, ראוי להתעכב על פרטי פרטים בהלכות קטנות). ייתכן שלא תמיד תסכים איתנו בפיסוק, והרשות בידך; וגם ייתכן שנכשלנו. אם תמצא שנכשלנו, אנא שלח לנו תיאור של טעותנו! * וכן לא התקדש אצלנו נוסח כתב יד לנינגרד לתנ"ך, ששימש יסוד לחלק מתוכנייות החיפוש המסחרייות, אם לא לכולן; והוא גם משמש יסוד לנוסח של התנ"ך הצה"לי בהוצאת עדי (ותרגומי הנוצרים לתנ"ך מבוססים גם הם עליו). בקביעת הכתיב במהדורותינו לתנ"ך לפי כתיב המסורה, העדפנו את מהדורות התנ"ך לפי "כתר ארם צובה" (וכתבי היד הקרובים לו) והספרים על מסורת זו, בעיקר אלו של הרב מורדכיי ברויאר (בהוצאת מוסד הרב קוק ובהוצאת חורב), כי הסכמנו עם דרכו (ראה "כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא", התשל"ז, בהוצאת מוסד הרב קוק). הפיסוק במהדורותינו לתנ"ך (בכתיב מלא ובכתיב המסורה)--הוא ביטוי לפיסוק טעמי המקרא לפי הבנתנו, והשתמשנו בסימני הפיסוק המערביים שיש לפנינו במחשבים. ידענו שקשה בהתחלה, לקרוא בתנ"ך מפוסק כך; אבל נראה לנו שההפסד פחות בהרבה מן התועלת. (ראה עוד על עניין הפיסוק שלנו <A HREF="aboutpsq.htm">בדף אחר</A> שמרחיב בעניין!) * את תרגום אונקלוס ערכנו לפי רוב התיג'אן שבידינו (מסורות התימנים); כשמסורות התיג'אן חלוקות, העדפנו את המסורת שזהה או דומה למסורת שבדפוסים הרגילים. כמובן, הכתיב שלנו יותר חז"לי ומלא מן המקובל בדפוסי האחרונים. והפיסוק שלנו מקביל לפיסוק במקרא, ככל שאפשר לפי דיקדוק הארמית (הבדלים במבנה הלשונות כמו "אשר" כמילה נפרדת בעברית כנגד הקידומת דלת בארמית, גרמו לפעמים להבדלים בפיסוק). * את המשנה ערכנו לפי הנוסח של כתב היד למשנה שמיוחס לרמב"ם לכל שישה הסדרים, והוא הנוסח של טקסט המשנה אצלנו, ויש שינויים משמעותיים מן הטקסט של וילנא המקובל. ההערות לעיל על שיטת הכתיב והפיסוק במהדורתנו למשנה תורה שייכות גם לכאן. * עדיין לא הספקנו הרבה בהגהה ובעריכה של התוספתא, הירושלמי, והבבלי. הבבלי מוגה יפה לפי מהדורת וילנא, והוספנו בסוגריים מיוחדים יותר מאלפיים תיקונים מחמת הצנזורה כך: <לפי וילנא> {לפני צנזורה}. וגם עשינו השוואה ממוחשבת אות אות בין הנוסח שלנו ועוד כמה מהדורות למחשב, ואפשר לומר שלפחות גרסאותינו לא נופלות מהן. אבל המון עבודה יש לפנינו, וגם לפני עורכי הטקסטים למחשבים האחרים. תקוותנו לערוך גם את כל הספרים האלו לפי נוסח כתבי היד. כוונתנו לערוך את התוספתא בקרוב לפי כתב יד וינה, בעזרת מהדורות ליברמן וצוקרמנדל. <H2 id='audio' align="center">הקלטות אודיו</H2> קבצי האודיו (MP3) המוצגות באתר הנם ברשות <A HREF="https://listen.talkingbibles.org/language/heb/" TARGET="_blank">Talking Bibles International</A> &copysr; 1992 (לקבל רשות להשתמש בם נא פנו ל-<A HREF="mailto:info@talkingbibles.org?subject=Request" TARGET="_blank">info@talkingbibles.org</A>); הם לא מוקלטים עם טעמי המקרא אלא בהיגוי ספרדי טיפוסי. המקריא הנו כנראה אדם בשם "אברהם שמואלוף", יהודי יליד 1913 למניינם, שהתנצר. לדעתנו, אין זה פוסל את קריאתו, כי רק סת"ם כתובים ע"י מין הנם פסולים. השתמשו בשיקול דעתכם, כתמיד. * * * בשם ה', אל עולם--נעשה ונצליח! </div> <script>copy('8 March 2023',true)</script> </BODY> </HTML>